ירח

אכפת לי ממך.
אני יודעת שאתה יודע, אבל..
משום מה זה לא מספיק.
אני לא יודעת איך לגרום לך להיות מאושר,
או איך לעשות לך טוב.
או איך להקל על הכל,
גם אם לרגע.

אכפת לי מספיק,
כדי להשתדל לקטוף לך את הכוכבים מהשמיים.
להוריד עלייך, משאלות של לילה.
להפיל לך, אלף אסימונים.
משהו מתוק שמשאיר טעם של עוד
על השפתיים.

יש לך עיניים נוצצות אתה יודע?
אמרתי לך, ירוק לא מתיימר כזה.
כזה,
שזוהר אפילו בחושך.
אפילו, תחת מנורות עיר בודדות.
בין אנשים סתמיים, ואלפי זוגות עיניים.

אז זה נקודות קטנות,
שהופכות לדפוס מתמשך
על ציר 15 השנים שלך.
אני לא יודעת כמה פעמים ברחת,
כדי להיות שלם.
או כמה פעמים חייכת בכאילו,
או את מספר הימים בהם לא חייכת כמעט בכלל.

אני שונאת להאשים אותך בהכל.
להעמיס עלייך פילי רגשות גדולים,
לבנות לך מגדל אבנים גדולות על הלב.
לתת לך לפטור אותי מאחריות.
לצייר על הדף הלבן שלי,
אנוכיות במונוכרום כחול.

אני מפחדת שתלך לאיבוד,
תתקע במבוך אישי.
שרוך ריגשי.
או קשר שאין לו,
שני צידי חבל.

לפעמים יותר מהכל,
כואב לי לדעת ש..
אני לא במקום שמותר לי,
ללטף לך את השיער.
או להניח את הראש שלך על הירך שלי בשקט.
שכמעט ואסור לי,
להיות כאן בסוף היום.
או אולי יותר נכון להגיד ש..
אף פעם לא רצית לתת לי.

אני לא יכולה לקטוף לך את הירח.
וזה בסדר כי..
אהבה לא קוטפים.
במיוחד לא במחוות טיפשיות כמו ירח.
במיוחד כי אף פעם לא ביקשת ירח.
במיוחד כי רק ביקשת ללכת.

אני רוצה שתהיה מאושר.
לא רק לרגעים, או לדקות.
וזה משהו כזה שמתנגש לי,
עם טלפונים ליליים והודעות טקסט ארוכות.
ועם דברים שביקשת בשקט,
וכאלו שצרחת לי באוזן.
גם אם לא תמיד,
בכוונה.

יש לך חיוך של ילד,
ששווה הכל.