יושב בחושך.

הצללים אותי עוטפים,
כיצד אותם מרחיקים?
הלילה יורד, החושך,
כמגנט אותי מושך.

לבד בלילה. סיוטים.
מדוע הצללים מנצחים?
אור חלוש, תקוותי האחרונה,
מפעיל גלגלי שיניים במכונה.

הפחד נעלם, מטשטש.
מי את הצללים כותש?
לבד אני, גלויה באור לעולם,
את סודותיי יודעים כולם.

עיניי רואות, אך לא מבינות –
מדוע רוצה אני, את הכל לראות.
חזרו צללים, עטפי אותי אפלה,
רוצה אני שתשובי בחזרה.

ושוב אני, הפעם לא לבדי,
הצללים מארחים לחברתי.
חיוך מריר חוזר לפניי,
הפחד חזר והשתלט עליי.