ידיד נאמן, חבר יקר שלי.
ומי אהיה
כשאעמוד מולו?
האם אהיה שוב
הילדה שלו?
האם אהיה
הפחד שלו?
האם אהיה
הצל המפוחד שלו?
ומי יהיה הוא
כשיעמוד מולי?
האם כאב תומך
או כמשענת קנה רצוץ?
האם יעמוד איתן ונאמן
האם יתכופף כגבעול קטן?
האם יהיה הוא אותו האדם
שחיפשתי כל חיי
שייגן עליי?
ואולי עכשיו
כשכולי בתוכו
יכולה אני לפרט
מה אני מרגישה כלפיו
וכמה אהבתי (ואולי עוד אוהבת ) אותו.
היית לי האבא שמעולם לא היה לי. היית לי חבר, ידיד נאמן, מורה דרך.
היית לי דבר עצום ומוכר ועם זאת כל כך רחוק ומנוכר.
והצלחת לבלבל אותי, אני מודה, לא מעט רגעים, שהצלחת ממש להוציא אותי משלוותי, ואני אותך.
ועם כל זאת, אני אוהבת אותך.
תגובות (2)
ואוו. החרוזים.. המילים.. המשמעות..
עדין ויפה, מלא משמעות.. אהבתי