חסר פואנטה

מתי כבר החלל הריק יתמלא
מתי כבר השקט יצעק
מתי מה שיש לי, ויש לי הרבה
ילמד את הלב להרגיש מסופק.
פעם הכל היה מרגש, ריתק אותי לצעוד בתוך האש.
פעם היה לי ניצוץ בעיניים, פעם יכלתי להפיל תשמיים.
פעם הזמן לא עצר לרגע, לחץ תמידי בחזה
לכל מקום שהלכתי הייתה לי סיבה
והזמן לעולם לא היה מתבזבז.

היום השעות ארוכות, הדקות מדכאות
יום אחרי יום מחשבות עמוקות
עיניים אדומות, עפעפיים כבדות
מתבלבלת באותיות במילים ארוכות.
איבדתי ריכוז, אולי איבדתי עיניין,
כשהשעות הטובות הן רעות והרעות הן טובות,
זה קרוב לאיזור הבאמת מסוכן.
והכל ריק ממשמעות, פעם אהבתי שטויות והיום,
היום השטויות הן סתם שטות.
לפעמים בשעות של הלילה אני תוהה
איך אני עוד חיה אם השעמום הורג אותי
לפעמים אני פשוט יושבת ובוהה
מחכה למכה שאולי תעורר אותי.
לא כואב אבל גם לא נעים
משעמם וחסר פואנטה
אם החיים אמורים להיות מלמדים
מתי כבר הבוחן פתע?