חיים בעקיפין

ידיים על מצב טיסה, באבנים מקובעות
עפות ולא מרגישות, מדממות וצובעות
אבנים חיות, זורמות בנהר שהידיים רקמו
אז שתיתי מהנהר, כי אין לי תפיסה במציאות

עיניים שרק רואות מחזות, אך התפאורה חשוכה
כל פרט ופרט, הוא הבונה תחזית של אור
מחדד את התמונה אך מכהה חושים
ובחושך, אני יכול לפחות לדעת שיש אמת מאחוריו

שום דבר לא נהרס
הוא משתנה
גם אם נעלם, זהו כלי מעכשיו
לחיים בעקיפין

הקול שדומע את זעקת הרבים על הגלים
מרטיט את השותקים לצרוח את העולם שלהם
ומכל הרעש, הקול נבלע, התחרש ולא נשמע עוד
והיום, גלים מובילים אותי, בעוד שקולות רודפים

טעם מפריח חיוך, בזמני עוני, צחוק יביא ארומה
אך חיוך מאולץ עם מציאות מדומה, שוברת
זו בדיחה טובה להמון, אך בדיחה רעה על האופה
ועכשיו כשאין טעם, טעם העבר מביא טעם.