חיים במערבולת.

חייבת שלט כזה קטן, שיעצור עכשיו את החיים שלי,
יותר מידי משימות ודברים שצריך לעשות בשבילי.
עבודה, תחביבים, לימודים, חברים, אין לי דקה מנוחה,
ואני מרגישה שעל כל שניה שאני נחה אני צריכה לבקש סליחה.

איך אישה קטנה כמוני יכולה להספיק כל כך הרבה?
כיצד אני יכולה להצליח שיש כל כך הרבה מצופה?
והזמן מרגיש שהוא נעלם, חומק בין האצבעותיי,
ולמרות שאני לא חיילת אני זועקת: "עד מתי?".

החיים הם מעין מערבולת גדולה של מים,
וכולנו נסחפים בה ואני עם דמעות בעיניים.
כשהמים יגמרו, וסוף סוף יהיה מנוחה,
כולנו נמות ונבין אולי לפני שהסוף שמה שעברנו זה בדיחה.
אבל עכשיו קשה, כרגע לא קל, לא מעניין אותי מה ארגיש בסוף בכלל!
אני רוצה ליהנות ולחיות ולא להיות מוצפת,
אבל החיים שלנו הם לא תותים וקצפת.
כנראה שאדוניי בוחן לנו את הסיבולת,
כמה זמן נצליח להחזיק במערבולת?