חיוך

אני מחייכת אל המראה,
אבל מאחוריה זה לא כמו שזה נראה.
החיוך לא בא מהלב,
נכון, אולי זה באמת מאכזב.
אנשים עוברים ומסתכלים,
הם פשוט לא מבינים-
מה אני באמת מרגישה מבפנים.
דמעות בלתי נראות,
זולגות בנהרות.
הרגשת החנק בגרון,
ועוד מבט אחרון…
בשמיים צלולים, מלאי ציפורים-
אל אנשים שלא באמת מחייכים.
פשוט יושבים ומחכים,
כולם מעמידים פנים.
הפצעים לא מחלמים עם הזמן,
הם נעלמים כמו העשן.
אבל נשארות הצלקות,
גם כן צלקת שאינן נראות.
וזה הסוד של חיוך קטן ומלא כאבים,
שעוטפים אותו כל כך רבה שקרים.