חושך

היום מתעמעם,
החושך חודר
לתוך החלונות,
ורק אורו של הירח
במדרכות
הרחובות.

השקט מתגבר,
אך אותו –
המחשבות מחליפות
ומרעישות
יותר מכל
דבר אחר,
הן מחרישות.

זוחלת למיטה,
מושכת את
השמיכה
עד לקצה הראש,
מתעטפת
בזיכרון הלא קיים
של תינוק
ברחם אימו.

שוכבת שם
לבד,
ומשקיפה מהפינה
על החדר הגדול
והקריר,
מנסה למצוא
בדימיונה
דלת יציאה.

הקירות הלבנים
מקיפים
מכל כיוון,
חונקים בלי
רחמים,
ונשימתה
כאילו פסקה
פתאום.

שוכבת בדממה
ומקווה
להירדם,
בעודה מתפללת
שהבוקר
שוב יביא
את אורו המנחם.