חורים

המקום שלי הוא ריק
אני לא נרדמת
ההיגיון מחוויר כמו מת
אני לא נשענת
כופה רגש המסתיר
נרקבת
ואף קיר זכוכית
לא נשברת

לגעת בעצמי לא מסוגלת
זה קר, לא נענה לי מהר
נשימותיי מזכירות לי שאני מוגבלת
בין גדרות החיים
מהם אמלט

כמו לגעת בפרח ממלט
אניע את עצמי בצבעי הקשת
ואולי זה יראה קרוב מספיק לשאיפה
למען לקבור מקום בו אין פרחים
ואין אדם

אך כשאפקח את חושיי
אראה חורים ברצפה
ואהיה באותו מקום
בו לא נירדם לעולם