חומות

כולנו עשויים מלבנים.
כולנו חומות.
לכולנו יש שכבת הגנה.
כולנו בונים קירות סביב הלב שלנו
ותוהים למה אף אחד לא אוהב אותנו.

כולנו עשויים מלבנים,
שומרים תמיד על קור,
שומרים על חוזק,
להישבר זו חולשה.

כולנו חומות,
לפעמים זה בשביל להתגונן,
לפעמים זה מבחן,
ככה אנחנו בודקים למי באמת אכפת,
מי נלחם עבורנו, מי יחדור אותן.

לכולנו יש שכבת הגנה,
לכולנו יש אדם אחד,
שהצליח לחדור אותה.
לפעמים הוא נשאר,
אבל, לפעמים הוא בורח.

לפעמים הוא בורח,
כי הוא לא אוהב את מה שיש מאחורי החומה,
לפעמים הוא בורח,
כי הוא מפחד להתמודד עם כל זה,
לפעמים הוא בורח,
כי הוא יודע שעכשיו זה לנצח והוא מפחד.

כשהוא בורח,
החומה שלנו נותרת פרוצה,
אין הגנה מסביב ללבנו,
ועם כל פעימה, כל הרגשות,
הכאב, הדם והאמון שהיה לנו,
ניתז החוצה ובורח מחוץ לחומה.

אחרי האובדן הרב,
שנגרם לנפש המצולקת שלנו,
אנחנו מחליטים להתחזק,
להקים את חומותינו מחדש,
אבל הפעם, החומה תהיה חזקה יותר,
גבוה יותר, עבה יותר.
כמעט בלתי חדירה.

ואנחנו רוצים כל כך,
מישהו שיתאהב במוח שלנו,
שיעשה אהבה עם המחשבות שלנו,
שיוקסם מהדעות שלנו,
מישהו שלא יצטרך לפרוץ את חומותינו בכוח,
אלא, יצפה בחומות שבנינו מתמוטטות אט- אט,
מעצמן ונותנות לו להכנס, כי הוא כל כך ראוי.