"חבקי אותי חזק, לפני שזה נגמר"

האם מותר לי לנוח קצת?
להודות שאני לא יכולה להילחם עלייך יותר חזק ממה שכבר נלחמתי.
להודות שכנראה זה לא נועד לקרות,
לא משנה כמה מנסים.

נוח לי לשקר לעצמי שאכפת לך.
שאתה הולך במעגלים בחדר, חושב עליי כבר שעה
או שעתיים.
כשסביר להניח שכבר שכחת איך זה מרגיש לנשק אותי על השפתיים,
כבר מהרגע הראשון שיצאת מהדלת.

הלוואי והייתי יכולה לא להיכנע לירוק שיש לך בעיניים,
אבל זה כבר מאוחר מידי בשביל להתחרט על איך שהדברים התגלגלו
ועל כל הדרך שעברנו עד לכאן.
מאוחר מידי כדי לשכוח את המגע של האצבעות שלך
מטיילות לי מהצוואר אל החזה והלאה.

אני לא רועדת בכל הגוף כשאני רואה אותך,
ואין לי פרפרים כבר מעל לחודשיים.
אני לא יודעת עוד כמה דגלים לבנים אני צריכה להרים לך כדי שתבין שאני נכנעת.
שאין לי עוד הבטחות לפזר, או מילים יפות להגיד.

אף אחד אף פעם לא לימד אותי,
איך לשחרר מהידיים.
או איך להגיד "די" כשזה כואב עד מעבר לגבול היכולת.
כשכבר אי אפשר לנשום בלי ליפול מהרגליים.

אני רוצה שתרצה להישאר.
בלי שאצטרך להתחנן על הברכיים.
או לשרבב שפתיים בעיניים גדולות.
בלי שאצטרך לנסות למצוא את הדרך
לבקש שלא תלך הפעם..

אז האם מותר לי לנוח קצת?
להודות שנמאס לי להיות חזקה ולהילחם בשביל שנינו.
להודות שכנראה שלא נועדנו להיות,
לא משנה כמה ניסיתי.