זיכרונות וחתולה

אני צובע את הקירות
הנטושים מחדש,
צבע לבן,
שמזכיר בחלקו,
את הבית ההוא,
שעמד מרחוק,
ללא גדר,
ללא ארובה,
שם לא הייתה אהבה.
בבית הזה,
לא היה צחוק ילדים.
לא היו צעדים קטנטנים,
או חיוכים מאושרים.
בבית היה,
רק איש אחד זקן.
איש זקן, וחתולה.
האיש לא בכה.
האיש לא צרח.
הוא היה בודד.
בלבד כל כך.
אשתו נהרגה,
לפני שנים כה רבות.
השאירה לו
חתולה, וכמה זיכרונות.
מאז הוא יושב.
בבית ההוא.
מחכה למוות,
שהיא תשוב.
הוא עדיין חי.
אם אותה חתולה.
נזכר ברגעים,
שבהם היה איתה.