זה לא בדיוק שיר אבל גם לא סיפור

זה בעצם מתאר רגשות במצבים שונים. אולי תזדהו(;

זה אולי יהיה קצת כבד.

רגשות מעורבים
דמעה מתגנבת ונופלת.
האם מעצב או שמחה כנראה שהמסיבה הראשונה.  והלב דואב,  כאוב משום מה. אבל הרי שאני בדרך ל"אושר" אז למה זה לא מרגיש ככה? למה המחנק בגרון מתגבר והרצון להיקבר מתחת לים של ערפל שולט?
אבל היי הרימי ראש וחייכי . אין דבר התחפושת שאת עונדת על עצמך כדי שאיש לא ידע כבר דבוקה לבשרך.

כאב דומה אך מסוג אחר ( חשוב לי לציין שכולנו חווים רגעי משבר. כל אחד ברמה שלו, וזה בסדר להביע את הרגשות במילים. גם אם הם קיצוניים)

הריק,  הריקבון, הלכלוך מבפנים. כל אלה מציפים אותי ולא נותנים לי דקה של רוגע.  מביטה בתקרה,  זה מרגיש נצח,  עד הנץ אני יכולה. 
הסערה כבר עברה.  אני אחרי.  אז למה ההקלה לא שוטפת אותי כמו גל?!  ולמה רק ריקנות ממלאת את החלל. 
צבעים שונים,  צבעים זורחים שצוחקים ורק אני בלי מצב רוח מעין אפור חלש,  דוהה. כמו עיפרון חסר צורה ורגש שמסרטט עיגולים על המחברת. כמו מכונה.  פעולות מכניות,  טכניות בלי שום הרגש.  אני רובוט. 
והרובוט הזה הוא אני.  אני לא אש אני לא הר געש אני רק בובה על חוטים אז למה זה לא מרפה ממני?