זה לא בגללי

את כבר לא חלק מהחיים שלי, והשגרה שלי הפכה למוזרה,
הגיטרה שלי לא רוצה לנגן לי, והמוזה לא מושיטה יד לעזרה.
אני יוצא לרחוב, האוויר לא זז, והפרחים לא פורחים,
ציפורים נודדות למקום שמח, כי השמיים לא מחייכים.

ניסיתי לכתוב, הוצאתי את העיפרון, אבל הוא לא כותב,
אוכל כול מה שאפשר ועדיין נשאר רעב.
המיתרים נדמו, לא מוכנים יותר לשיר,
רגעים של ברוגז עם עצמי, ואני מרגיש שביר.

אבל זו לא אשמתי! צעקתי לנשמה שלי,
היית צריך להילחם יותר, עד שלא היה לך על מה.
אמרתי לה שאני אוהב אותה, שהיא הכול בשבילי,
ובמקום שלום פרצה שם מלחמה.

אני רוצה אותך, הצלילים שלי הפכו עצובים,
לא מצליח לכתוב שירים שמחים, רק כואבים.
עשית מה שאי אפשר, המוזה שלי לא מדברת,
אין לי מה לחפש בחוץ, לא רוצה אף אחת אחרת.

אני רוצה שהציפורים תצייצנא, כדי שתתעוררי עם חיוך,
אני רוצה לחבק אותך חזק כול כך, שלא תרצי יותר את הפוך.
כול מילה שלי רוצה רק לגרום לך להיות מאושרת,
שמחה אמיתי. לא מתביישת, לא מאופרת.