זה כואב

די, זה כואב.
אני רק ילדה קטנה –
תזהר, זה כואב.
תזהר בבקשה, זה כואב.

מה יקרה אם תחליט
שאתה לא רוצה לשחק בי יותר?
האם תעזוב אותי סתם כך
בובה חסרת תועלת?

מה יקרה אם פתאום תבין
שאני ילדה קטנה
ותברח מפה רחוק
בשביל שלא אעקוב אחרייך?

אני בטוחה שאתה לא מבין
שאני רוצה רק אותך
אני רק ילדה קטנה
אבל אותך. אותך. אותך.

אני לא יודעת אם פתאום תלך
איך אפשר לבטוח?
תלמד אותי איך לשחק
ואשאר שלך לנצח.

אבל בכל זאת במוחי ינקרו השאלות
אם תברח ממני
אם תעזוב
תנטוש.

די, זה כואב.
אני רק ילדה קטנה –
תזהר, זה כואב.
תזהר בבקשה, זה כואב.

אחרי שלקחת אותי
מספר תשע
מה תגיד עכשיו?
לא תעזוב אותי, תברח?

הרעלת אותי במילים מתוקות
נגעת בי בחושך
הארת את החדר כשהיה צריך –
בשביל לראות אותך.
בובה מצמררת.

עזוב אותי,
זה יכאב פחות.
נטוש אותי פה
לבד, בחושך.

אבל עכשיו בחושך אני לא רואה
לא אותך, לא את הגוף החזק
לא את הבובה עם החיוך הזה
האדום כמו דם.

אדום כמו דם, כמו רעל
כמו ורד מתקתק
האם תחליט לעזוב אותי?
להשאיר אותי בחושך, לבד?

די, זה כואב.
אני רק ילדה קטנה –
תזהר, זה כואב.
תזהר בבקשה, זה כואב.