זה הכל בדימיון

זה הכל בדימיון. כל רחש, כל תזוזה, כל עלה שעף ברוח. הכל אני הופכת למפחיד. כל רעש קטן נשמע כמו איש, כל תזוזה של עלה נשמעת כמו ירייה. אבל הכל דימיון. הרי הפחד הוא רגש, אשליה שעוטפת אותנו מבפנים. אז למה, למה אני מפחדת? כי ככה זה אצלי. מי יודע מה יש באפלה, בחושך. מי יודע מה מסתתר מאחורי הארון. הרי שום דבר לא רואים בחושך, אולי יש איזה פיגיון. לכולם יש פחדים, הם משתנים, עוברים, חולפים מדי שנים, אבל לא אצלי. אצלי הכל אמיתי. איך אתגבר, אגדל, אשתנה אם הפחדים עצורים בתוכי. אם זה הכל בדימיון, אז למה? למה זה תוקף רק אותי?