ויטראז

הימים מטפטפים ומתערבבים זה בזה.
בליל חסר צבע וצורה, כשרק לוח השנה מעיד על שינוי.
ושם מחלון בקומה רביעית נישקפת דמות. החלון תמיד סגור. הדמות תמיד נימצאת.
זאת אני.
שמים מקדירים ומכחילים, עצים מרקדים ושרים – לצללי רוח- ערומים, גשמים ניטחים על חלון, פרחים מלבלבים בצבעים נועזים,
ושם אני ניצבת, תמיד. אותם שמים אותם עצים ואותו חלון, רק הצבעים משתנים.
דמעות פוצעות בעיני. מישהוא רואה?
לא.
דממה. ואין דבר יותר רועש מימנה.
אני לבד כשסדקים, דקיקים כמו ורידים, ניחרשים בכל, חורקים.
התנפצות.
כל הימים דומים כל הרסיסים דומים אז מה זה כבר משנה?
אני פשוט ניצבת שם, צופה. הרסיסים מפוזרים לאוך הריצפה בכאוס מוחלט ומאיים.
הם שחורים וחדים. ידי נירתעת, היא שורפת ודם אדום עז זולג.
אני מתרחקת כאוב ופצועה.
שמים מרוחים באפור ועשן מתאבך מאגזוזי מכוניות כשהכל מטשטש.
אני בוכה, הרסיסים מפוזרים וחותכים ואי אפשר לתקן. לעולם.
ואז זה קורה.
מבין שמי ערפיח קודרים היא באה. יפה וגדולה מהכל, היא מבצבצת כשידיה פשוטות לצדדים בחמימות.
השמש צהובה ויוקדת.
קרניה מטיילות מעבר לחלון הסגור, מעבר לגןפי הדומם אל הריצפה הקרירה.
בעדינות אין קץ הן מתלכדות, חובקות את הרסיסים באצבעותיהן ולרגע אי אפשר ליראות כלום.
רק בוהק צהבהב.
רסיסים שחורים וחדים מנצנצים, זוהרים כיהלומים, על הריצפה, בשלל ציבעי הקשת.
זה כל כך יפה ואני לא יכולה שלא לחייך.
כל הרסיסים שונים, כל הימים שונים.
אני צוחקת מביטה עוד פעם בצורות ובצבעים מנצנצים מהרצפה ומשתקפים בקירות כמו ויטקאז קסום ענקי. האורות מפזזים ומקפצים. ולבנתיים אני מסובבת ידית לבנה ופותחת חלון, שהיה סגור כבר הרבה מאוד זמן.
אני נותנת לשמש להיכנס במלואה.
והיא אכן ניכנסת.