התחנה הבאה

הרכבת דוהרת במהירות
חולפת על פני חיים שלמים
אני יושב ומביט מהחלון
מנסה לשתות רגעים יפים
לוגם בזהירות מספל התה הלוהט
נכוותי מספיק פעמים ואני עדיין לומד
מידי פעם נגלה לו איזה נוף
הוא משרה בי תחושה לא ברורה
מין אושר שהוא גירוי שמוביל לאכזבה
אני נשען שוב לאחור
נותן לרכבת להמשיך ולדהור
הקרון מתמלא ותמיד מתרוקן
לפעמים מתיישב לידי נוסע עם סיפור מעניין
אך עם זאת, לבד אני בנסיעה
והאנשים יורדים לא בזמן עצירה
הרכבת נוסעת זה כבר עשרים שנה
ויש ימים שאני נהנה מתחושת הנסיעה
וכמו בסרט שחוזר לאחור, אני נשען
ותוהה
לאן?