התופר.

הוא תפר את נשמתו
בגצים ואכזבות,
כבובה על חוטים
התהלך קצת פחות.

בין מבוכי השיגעון הוא נתקע,
היכן שאבד הזמן
ולא שוכנת השכינה.

טפטופים קטנים של גשם,
היו באים להזכיר,
שבעיניים סגורות,
גם שם היו יורדות הטיפות.

החלון סגור הקירות עדים,
אין מי שישמע את הצעקה,
אין כלל אנשים.

ואם מישהו ידע,
מי בכלל יעזור,
הוא כולו תפור,
אין זמן לשאול.
גם ידיו כבולות,
בשבילו הכל אסור.

ואם איש יראה,
מה יוכל לעשות,
הוא לא יחזיק מעמד,
הרי כמה אפשר לעמוד
קצת פחות.