התופרת

האם אני אוהבת את החיים?…
לא.
ומה יש לאהוב?
אני מסתובבת בשדרה
החמישית וחושבת.
הרוח פוגעת בשיערי,
החצאית הלבנה שלי מתעופפת.

אין בהם גם משהו מיוחד בדיוק לא לאהוב.

חסרי פנים.
צהובים.
נשמרים בזיכרון.
חסרי כל תוכלת
או יכולת ללמוד.

ולאחרונה גם שמעתי
שהיכולת שלנו לבחור
זו אשליה שמאחוריה
מסתתר מנגנון מסובך מאוד.
טוב, 'מסובך'… תלוי לאילו מוחות.

לכן, הכל פשוט עד כדי גיחוך ועם זאת גם מסובך.

הכל מתחיל מהדבר
הכי קטן בעולם
שיש אף יותר
ועד לדבר הכי גדול
שיתכן שאפילו מתרחב.
והמשמעות… אולי נמצאת בהווה
אבל אנחנו לא חיים אותו.
אנחנו לא משיגים אותו.
אנחנו רק מסוגלים
לחיות בתוך הדימוי שלנו
למציאות. דימוי בו אנחנו משלימים פרטים
מהדמיון וחושבים שאנחנו יודעים הכל.

זה עצוב.
אי אפשר להחזיק בכל דבר.
החצאית לפחות יושבת על המותניים שלי
אז אני יכולה לאחוז בה,
אפילו שהיא מתעופפת.
כמו מרקם של יקום
שעדיין יושב בו התופר
ותופר ותופר עוד רצועות בד.
תופעה יקומית שיושבת ונשענת עליי,
אם תתרחב תיפול, ואם תהיה צרה
יותר תמחץ
אותי. והיא מסתירה לי
את הרגליים, ככה שאי
אפשר ממש לברוח.

ואת השיער שלי אולי מעולם לא ראיתי בשלמות, כל חלקיק ממנו, מעולם לא יכולתי לתפוס אותו במוח שלי. מעולם לא הרגשתי אותו והוא לא חלק ממני…
אם כדור הארץ מתגלח
אני הקוצים על היקום.