הרמוניה של כלום

העצבות חונקת אותי.
הדיכאון עוטף אותי.
הגעגוע מציף אותי.
אני שמח.
השבר חורץ בי.
הכעס גוער בי.
החרדה גואה בי.
אני שלו.
השיגעון מתעתע.
השנאה קרבה.
היגון מתעמק.
שיקול הדעת מתרחק.
אני חופשי.

מתהלך עמוק בתוך כלום, שונה, עקום.
בודד בתוך עולם יפהפה, גדול ונורא, עטוף בשקרים ובציניות כבדה.
מתעורר לחיים מטורפים ושלווים,
חסרי משמעות, בעלי טעם מקסים.
מתבונן אין ספור בשקיעה העולה ובירח הכתום,
מתחבט ביני לבין יושב המרום.
שוב חוזר לאותה המנגינה שאבדה, מחלל בפסנתר עוד נעימה של (כבר לא) אהבה.
והימים חולפים, המנגינה נשארת, כואבת ולוחצת, מספרת שיהיה טוב, שתחלוף התקופה, שעוד תחייך, שתשמח, שתחזור לעצמך.
ועד שכזב המנגינה יתגלה, אחזור לי לעולם שלי, על מי אסמוך, אם לא על חברי, עצמי?