הרהורים של כאב

מסתכלת ובודקת מי אני ומה עשיתי,
בעיקר על דברים שלא רציתי.
הולכת וחושבת על זה שאולי עוד מעט,
אני אפסיק לחכות, הרי נשאר עוד קצת.

לא מבינה למה כולם מצפים,
אולי אני לא האדם שהם היו רוצים,
בסך הכל רציתי להיות אני, האם זה פשע?
ובמקום זה יצא לי רק עשן ורשע.

חושבת על החברות שהיו אמורות להיות שם בשבילי,
אבל מוצאת את עצמי לבד ותוהה איפה התמיכה שלי?
למה אני צריכה להתעקש שוב ושוב,
אם כבר אף אחד לא ישים לב כשאשוב?

מאמינה בעצמי שיכולה להמשיך לבד,
אבל מה הטעם אם אין לי אף אחד?
אולי אכזבתי, התעצבנתי, כעסתי,
אני יודעת כבר ממזמן, שאת הלב שלי נתתי.