הקץ שהגיע מהר

כשהלב גועש,

רוחש, רועש,

כשהעין דומעת,

שורפת, צורבת

כשהלב, כואב,

דואב, נשבר,

רוצה אני לראות

את המחר.

להסתכל אל העתיד,

לא לחשוב על העבר.

הכאב הזה שלא מרפה,

איך נלקחת מאיתנו,

איך נגיע למחר?

והכדור שפגע בך,

חתך את צווארך,

ניקז את דמך מגופך,

והשפל הזה שירה עליך,

מאחלת אני לו ,

שירגיש את כאבך.

כי הלב נחמץ, הגרון מתכווץ,

לדעת שאותך איבדנו,

שהגיע כבר הקץ.

הקץ שלך כל כך מהר

הגיע,

תמיד נזכור אותך חבר, יקר,

רק בן עשרים,

וכבר הלכת למרומים.

רק שיפסיק לכאוב,

שלא יקרה עוד כזה מקרה

לאף אחד,

שלא יעבור את מה שעברנו,

שלא ירגיש את ההחמצה,

את הכאב הזה,

את הבכי ללא הפסקה.

שמחת החיים שפסקה,

צחוקך שנדם, שגווע

איך הלכת בלי לומר שלום,

איך הלכת בכלל,

ומדוע, מדוע זה היית אתה?