הערה שולית

כשאני מעשן את הסיגריה, אין יותר כתום
אני מרחף בחלק ממוחי
תופסים אותי כל אותן ידיים סביב הסנטר
"תביט בי, תביט בי, ותפחד"
אין יותר ידיים שמצביעות עליי, רק אצבעות קטומות
והשיער הפך בהיר מזמן
היא שופכת את מי האגרטל
הפרחים הלבנים נשטפים איתם לקרקעית הכיור
היא מוחקת את שמי מ-ספר הזיכרונות שלה
עכשיו אני אדם שהיא הכירה פעם
בהירות הזמן חמקמקה ממני
ולא משאירה עקבות של שובל על המרצפות המהוהים
רק קול קורא מרחוק אכזבה ותקווה
השתיקה מחרישת אוזניים בתוך ראשי
היא אמרה שדיברנו על זה, אבל אני לא זוכר
הרבה אותיות שבכלל לא מצטרפות למילים
לא רציתי להשאיר את הספרים חסרי שימוש,
להניח לדפים להצהיב מתוך אנחה
אבל כל מה שנאמר, נאמר כבר אלפי פעמים
גרסאות חדשות לא מכסות בכלום
היא אהבה אותי בוכה, ואהבה אותי צוחק
אני רק חיפשתי את הדרך החוצה,
מתוך המבוך שהמוח יצר לעצמו
לא הייתה אהבה כשהיא הלכה
כאילו ידעתי שרגש זה לא יהיה שימושי לי
אבל הוא צעק בתוכי כשאני חותך בו
לבסוף נשפך דמו על המרצפות
ונשארה רק אנחה
גמרתי אומר לדפוק את הראש בקיר
וזה עלה לי יפה
כעת אינני רואה מה שמול עיניי
גם אם הוא גדול כמו בניין
האור האחרון כבה במרפסת
יחד עם כל הדפים הכתובים
ואני נרמסתי תחת מחזה בעתה,
ונדמה שעכשיו אני חדש
חדש, חדיש ומשומש
יצור בעל כנפיים עם כמה ראשים
וטפרים שאוחזים חזק בקורות כשראשי נישא השמימה בצעקה
זו דרך נסבלת לחיות
הלב שלי הפך לרמצי פחם לוחש
ואולי הפכתי משעמם, אבל אני חי
מגלגל את הכדור ומחכה לנפילת הפיונים
סופר את הנקודות ומתמסר באדישות למשחק
העיניים שלי מכוסות עדשות כהות עבות בלתי נראות
לימדתי את עצמי זמן רב לחיות בחשכה.