הנערה במגפיים האדומים

היא עדיין שם, עומדת בגשם,
הנערה עם המגפיים האדומים.
ללא מטרייה, חשופה, לא מוגנת,
בגשם היא רואה, מן משחק ילדים.
אכפת לה מכולם, היא לא נעלבת,
היא מוצאת כוח, וסובלת.
היא יודעת בתוכה, שהם לא משנים,
היא שונה ומיוחדת, למרות מה שהם אומרים.
להיות כמו כולם, היא לא רוצה,
רק חופש, דמיון ואהבה.
ולמרות שבחוץ, יש גשם ועננים,
בתוך ליבה, היא רואה את הקשת והכוכבים.
הזמן חולף, והיא מתבגרת
היא מבינה, ולומדת, ילדותה נגמרת.
היא צוחקת, ומחייכת,
אך ליבה מודבק בדבק, מצולק ומדמם.
על עצמה היא וויתרה, על אחרים היא חושבת,
תוהה לגבי החיים.
בטוחה לחלוטין שאיבדה את החלום,
הנערה במגפיים האדומים.

החורף הגיע, הקיץ נגמר,
היא עדיין תקועה במחשבות.
הגשם יורד, ברד חותך,
והיא קופצת בשלוליות.
הרוח הקרה, מעיפה את שערה,
והציפורים שרות בשבילה,
מצבה לא משתפר, היא מנסה להיזהר,
אך הכאב פועם רק לה.
חבולה ופצועה, חיית אכזבה,
היא צועדת דרך הרחובות,
מילותיה שפעם חיזקו ועזרו,
עכשיו רק חוזרות ופוגעות.
הרגעים חולפים, הבקבוק נגמר,
השירים משתנים וכך גם הגוף.
היא מרגישה מתוסבכת,
עצובה,
בודדה,
היא מרגישה מפורקת,
מכוערת
ודוחה.
והכי עצוב, אין מישהו לצידה, שיכול לשנות את דעתה.

החורף נמשך, מתחיל להמאס,
הרוח מתחזקת, מעיפה ומכאיבה.
אך הקור מסתיר את זרועותיה,
הסוודרים מגוננים מפני הפחד.
עורה הלבן, מכוסה בטיפות אדומות
חיוכה כמסכה, מסתיר את האמת
מצבה מתדרדר, לא אכפת לה יותר
תקועה באותה תקווה עזובה,
מפחדת מהחושך, מאבדת אהבה
הכל כבר נגמר מבחינתה.
היא הולכת, שוכחת, נשברת נבנית
היא כבר לא סולחת, לא באמת
כשהצחוק מזויף, והדמעות נגמרות
הלב נשבר והידיים חלושות
ואף אחד לא עומד לצידה,
היא לבד, היא בדד,
היא עצובה ועזובה
כי הכאב כבר הרג את מה שבפנים
הוא הרג את הנערה, עם המגפיים האדומים.