הניצן האהוב

אצלי באחד מחדריו של הלב,
צמח הניצן החמים, השליו,
זהב הוא צבוע, גבעולו ירקרק,
זעיר הוא נראה שם באור מתקתק.

הבין החשש והבין אכזבה,
רכן לפניהם בבגרות וחיבה.
ידע כששמח וידע גאווה,
חייך הוא מתוך ניסיון וקרבה.

היה לי כמו אם, היה לי כמו אח,
תמיד הוא נשאר ותמיד הוא תפח,
כי ניזון מדמי והושקה מחשבות,
התחמם מלבי שהרבה פעמות.

אצלי באחד מחדריו של הלב,
גדל הניצן החמים, השליו.
צבעו הזהוב המבריק לא נשחק,
הפך הוא לפרח גדול וחזק.

עטפו כבר עלי הכותרת בחום,
כל חדר בלב הטהור, העירום.
מגע ממכר של גבעול מעקצץ,
אורו הירוק בעיניי מנצנץ.

מעבר לאם, מעבר לאח,
תמיד ישאר ותמיד יטופח,
כי ניזון מדמי ומושקה מחשבות,
מתחמם מליבי שמרבה פעמות.

הפרח שלי כה גדול ויפה,
איים הוא לא פעם לצאת מן הפה,
לגלוש על אוויר הנשימה ולראות,
כמה נהדר עם פרחים בשדות.

ודאי יום אחד עוד הפרח יצא,
ויראה לכולם את קסמו היפה.
ודאי יום אחד לא אוכל להחזיק
כי הפרח בפנים, הוא גדול ומעיק.

אך מיד יווכח, לא יוכל שם להיות.
גם יפה שכמותו לא יגדל בשדות.
כי ללא שורשים וללא אבקנים,
לא יוכל הוא לפרוח ככל הפרחים.

אז ניזון מדמי ומושקה מחשבות,
ורק פי שחוסם מלצאת לשדות.
ועכשיו הוא אהוב, הוא לא אם ולא לאח,
אהבה ראשונה למדתי כך.