הנייר המתפורר.

והנה אני עומדת כאן היום,
עיניי נשואות הרחק לכוכבים,
חיוך מתמוסס לשמיים,
נוצצים בגוונים כחולים.
ידי אוחזת בנייר המתפורר,
כמו ביתנו הרדום והקר,
מטיילת בשקט המתעורר,
הנוגע בירח מעליי.
מילים מתערבלות בראשי,
חלומות צפים אי שם בדמיוני,
זה הוא סיום הלילה האפל,
משלים את הרגש התפל.
ולבסוף, ללא צלילי מנגינה,
חסר מילים וחסר דממה,
פותחת את פי בעדינות,
ולוחשת מילים מעורפלות,
חסרות נאמנות
לקולי הנודם.