המרום.

נשמתי נעתקת מתוכי,
רגליי עומדות ולא יודעות
לאן לפנות?
עיניי בוהות באופק שמולי,
הנה המרום, הגענו לסוף!

צעד ועוד צעד לעבר עמק התקווה,
השמש נעלמת ולא תאמר מילה,
גופם של הלבנים הללו סחרחר וכבר מותש,
כמעט נופלים הם ארצה,
אך מחזיקים חזק.
עוד צעד אחד, עוד צעד אחד, לסוף..

עוד מעט הם מגיעים למעלה,
בסוף רואים כבר את הדגל הלבן,
החיוך שהוסתר יוצא החוצה,
כפרחי האביב פורח, פורח..

הדם שנשפך, בורח,
נעלם ולא רוצה לשוב.
האדם שנשבר בדרך,
יעלם בחשכה.
ומי ימצא, גופו?

עוד מעט הם מגיעים למעלה,
בסוף רואים כבר את הדגל הלבן,
החיוך שהוסתר יוצא החוצה,
כפרחי האביב פורח, פורח..

אחד מושך רגליו למטה,
השני תופס ידיו חזק.
נפגשים הם במקרה בדרך,
אך כל אחד ממשיך לבד,
למעלה, למעלה.
כל אדם לעצמו, בורח.. בורח..

עוד מעט הם מגיעים למעלה,
בסוף רואים כבר את הדגל הלבן,
החיוך שיצא, יורד עכשיו,
כחצב הנרדם בקיץ המגיע.

הנה הם כבר,
למעלה,
תוקעים את דגלם שלהם,
ועיניהם הנוצצות בוהקות כאש,
מהמרום..
הוא לא ירד.