המים בנהר

המים בנהר זורמים בשקט.
המים רעבים לעוד קצת לקט.

הם זורמים אט-אט לאחור,
נאגרים עמוק בבור שחור.

וצלולים היו המים, עד מאוד.
עד אשר סופה הגיעה להרוס.
ומתוקים היו המים, אין כבר עוד.
עד אשר נותר רק רבע כוס.

מעודנים היו המים, סוכרייה על מקל.
עד אשר הכל התקלקל.

מי עשה?
מה עשה?
אתם בטח שואלים.
הסופה פרצה לפתע,
מתוך העננים.

וירוק לא צמח שם שוב,
רק שחור בלי נדר.
וצמח לא פרח שם שוב,
בין שאר עצי השדר.