המבול

קורה ש..
העצב מתעבה לעננים/
ומאפיר את השמיים/
ומטפטף על המדרכות ועל המכוניות ועל הדשא/
ומתופף על משטחי הפח/
ומקיש על החלון/
ומתחזק/
ומכה בגג בעוצמה/
ונקווה בנקבים/
ומחלחל אל הקירות/
ומצטבר מאחוריי הטפטים הצבעוניים/
ומשחירם/
ומבצבץ מהתקרה/
ומטפטף טיפות שחורות/
ונעשה לקילוח דקיק/
והופך לסילון/
ומתגבר ונעשה זרם/
ומטנף את הרצפה/
ומתפשט בדירה הקטנה/
ומרטיב את הגרביים/
ונערם כדי טפח ומרטיב את המכנסיים/
ועולה ונספג בתחתונים, קפוא כקרח/
ומגיע לבסוף ממש עד קו המותניים/

וכשהתעוררתי משנתי הבחנתי בעצב השחור המטפס בזחילה מבחילה בשולי חולצתי הלבנה, או אז התעשתתי, פתחתי את החלון, ויצאתי אל הלילה אל מדרגות החירום./
וכשהבטתי אל הרחוב שמתחת, ראיתי נהר אדיר של עצב שוצף וקוצף, סוחף איתו את פחי הזבל, האופניים, ודוכני העיתונים./
אז טיפסתי במדרגות החירום אל הגג, והיבטתי אל העיר, והעיר כמעט טבעה בעצב השחור העצום./
והרהרתי, ונחרדתי מאוד, כי לא ידעתי אם הקירות יצליחו להחזיק את כל העצב מחוץ לבתים,/
ולא ידעתי אם הסכרים יעמדו איתנים לעצור בעד ים העצב מלהשמיד את העיר,/
ולא ידעתי אם נוכל לסמוך על הממשלה שתנהיג אותנו במשבר,/
ולא ידעתי אם כוחו של הצבא יעמוד לנו מול האויב החדש,/
ואפילו אלוהים, כך חששתי, וכל ממלכת השמים, לא יוכלו לכל העצב הזה,/

כעומד לסקילה עמדתי, רועד מקור על זווית הבניין/
מבחוץ, קרירות העצב דקרה כסכינים/
ומבפנים, בער הזעם כחומצה רעילה/
ואני, ירחם עליי האל, הייתי כבר אדיש לאלו ולאלו./

"ואולי", לחש קול בראשי "אולי המילים תוכלנה לעצב?"/
והמחשבה הזו גרמה לי להרגיש קצת פחות עצוב./
"ואולי, אולי האמונה? או הרוח?"/
ובאלו המחשבות הצטעפתי בסערה, מתוך הרצון הלא מוסבר להתחמם/