הליצן

הליצן

כשנשענת על מסעד הכיסא
הציף אותי מן רגש כזה,
אני לא יודע לתאר אותו במדויק
אז הלכנו ביחד, לקחתי את השק.

אתה מבין במה מדובר-
בדבר שנותר, אחרי שהלב נשבר.

אתה לא נופפת לשלום מיד, נשארת חבר קרוב
אותו ליצן חביב שמטייל ברחוב.

היה לך אף אדום, פאה עם תלתלים
כשהתחבקנו, הבגדים שלך היו כה נעימים.

אני הרגשתי את זה כשטמנתי את ראשי
בתוך הכר המיוחד של הבגדים שלך, אישי.

רק דמעות של אושר נצצו בעיניי
הלכת עם לפיד בליל ניצוץ הכוכבים,
בו הם זהרו, נצצו
יותר מהלילות האחרים, ככה זה כשאוהבים חברים קרובים.

אתה איפרת את פניך בלבן
והיית עם אקדח טעון, מוכן,
עמדת לידי, חייכת אליי ולחשת:
זה אקדח של פורים ואז פתאום רקדת.

ואז אתה עזבת,
כן, עזבת אותי פתאום…

לא נשארתי בודד,
בזכות אותו חבר,
אבל אני כבר לא רואה אותו יותר.

אני זוכר רק את החיבוק החם,
ואף אדום בצבע דם.

בגדים לבנים עם נקודות אדומות,
הוא נראה כמו ילד עם ידיים קטנות…

איכשהו הוא נשאר בזכרוני,
נותר, השאיר סימן,
הוא עזב אותי,
אבל בזכותו אני עוד כאן.

עומד ושר מזמור לחבר יקר
וזיכרון נפלא- זה מה שנותר.

הוא גרם לי להרגיש
שבסביבה יש איש.

אחד חכם רגיש
עומד בקרב מתיש.

אוחז בחרב מלחמה
ויש לו חיוך מתוק
הוא לוחץ את היד ליריבו
ומתחיל לצחוק…

זה כל כך מוזר,
אבל זה מה שנשאר,
זה סימן של געגוע
שנותר… מתחיל ולא נגמר…

אבל אני עדיין שמח,
כי הוא נשאר בלבי,
לפעמים יש לי תחושה
שהוא צוחק איתי.

חבר, אני זוכר את צחוקך,
צחוק עמוק ומיוחד
מה בלבך חשבת?
כשנשארתי עוד לבד…

לפני שאתה באת?
לפני שאתה באת…?

אבל לשאלה הזאת אין תשובה
הוא השאיר בי רק את רגש האהבה…

הגעגוע…
את הלב שפועם,
את הדם שזורם,
את גשר העץ שעולה ומתרומם.

זכרונות של בלונים צבעוניים
נשארים בתוך בועה.

אני יושב וחושב על הספסל
ועברה כבר שעה.

חברי, נופפת בדגל צבעוני,
הבאת לי גם בלונים,
זה היה ביום הולדתי
שלדעתי הוא היה מדהים…

אותו חבר שעליו אני חושב בלילות,
נשאר בלבי, אותו אני מצייר על החולות
בחוף הים, אני זוכר איך שאני והוא טיילנו שם.

עיניו היו בצבע כחול עמוק,
היה לו צחוק מתוק.

אני לא זוכר מתי הוא נופף לי לשלום,
אבל אני יודע איך בזכותו אני מרגיש היום.
שמח, מאושר, אין קץ לשמחתי
אין קץ לגעגועיי ולאהבתי…