הילד של אני ואת

אוך. התמוגגתי. לא היה פה שום דבר חד שנון או מתוחכם. אבל לא צריך להיות. זה זמר של הלב, רך וחם שנשפך לאוזניים. אני חושבת שמה שהיה יפה כאן זה שנדמה שהרגשות הם משותפים וחלק מהטבע הבזוי. עד פה זה היה שיר אהבה יפהפה. אבל בכל זאת, זו 'טעות'. הרי אם זה היה אמיתי כיצד יתכן שזה נגמר בבדידות בסופו של דבר? רגש אמיתי כנה וחזק של שותפות עמוקה בין שני אנשים לא אמורה להוליד בסופו של דבר ארץ קרה. הרי אני ואת מוליד אנחנו. מתי המשוואה הזו התקלקלה? חיים טרופיים של סבל זה מונח אמביוולנטי להשתמש בו בעיניי, כי טרופי לא באמת מחליט מה מזג האוויר. זה גובל בשיגעון. השיר הזה מדבר על שיגעון. התחברתי. אני מנסה למצןא ביקורת קשה וחצופה לתת לך. אולי רק שמאיחוד של שניים לא תמיד יוצאת בדידות ושהאומנם היה זה רגע של אובדן שליטה? אולי השתמשת במונחים אבסולוטים מדי. היה יפה לראות את הפקפוק. נדמה שזה מה שבאמת אוכל בשיר הזה לכן אולי לקבוע שזה טעות היה פחות משכנע.

"חיים טְרוּפִים" – יש לזה כמה משמעויות. לטרוף יכול להיות גם לערבב, לאכול, לבחוש. ימים טרופים = ימים כאוטיים. לי המילה "טרופים" עושה משמעות של משהו סיוטי, משוגע, חטוף, אבל זו אולי אסוציאציה פרטית שלי.
את חמשת השורות האחרונות אפשר לפרש כביקורת על הורים שנכנעים לתשוקות החייתיות שלהם ומולידים ילד. ברגע בודד של הנאה, הם יצרו בנאדם וגזרו עליו חיים שלמים של סבל ובדידות. והבדידות הזו של הבן נולדה מתוך ה-ביחד שלהם.
משהו כזה.
אולי יש פה איזשהו חוק שיווי משקל קוסמי, שגורם לכך שברגע שששני פרטים בודדים מפסיקים להיות בודדים, נוצר פרט בודד נוסף כדי לאזן.
כמו תמיד, נסחפתי לחרטטת.