היום שאלוהים מת

כולם יודעים איפה הם היו
כשרבין נרצח,
כשהתאומים התפוצצו,
כשגשר המכביה קרס.
כולם יודעים מה קרה בדיוק
כששמעון פרס מת,
או כשביבי נבחר לראשות הממשלה.
והאמת,
שזה טוב ויפה,
אבל האם אתם זוכרים,
את היום שאלוהים
מת?
זה היה ביום שישי,
השמיים וכל צבאם כלו,
אלוהים לבש את בגדי השבת הלבנים,
גם את השעון המיוחד
שהבן מנצרת הביא לו
כמתנה ליום הולדת אלף.
הוא כמובן לבש גם את
תחתוני השבת הלבנים,
כי אין שבת בלעדיהם.
אלוהים התיישב בכבדות על
הכיסא שבחדר העבודה,
שם את רגליו על השולחן שמולו,
נשען לאחור בכסאו,
וצחק.
הוא שמע איך כל האורחים
נכנסים בדלת:
שרה ורבקה נכנסו בצעדים קלילים,
מוחמד הביא איתו בתולה חדשה
להכיר למשפחה,
ישו הוריד את המעיל
ואת ההילה בכניסה,
רחל ולאה נכנסו אחת על כל
מרפק של יעקב,
ונוח הביא איתו הפעם רק דג מרוקאי.
אלוהים עצם את עיניו.
הרי הוא יודע מה מגיע עכשיו.
הוא כל יודע,
אבל לא כל יכול.
יש דברים,
שאפילו אלוהים לא יכול לתקן.
אלוהים לבש מעיל,
וירד במדרגות מגן עדן,
הישר אל כדור הארץ.
הוא רצה להיות שם כשהוא מת,
במקום אותו הוא אהב מכל,
במקום בו הוא התחיל,
וגם יסיים.
אלוהים עמד והקשיב,
מסביב היה רעש,
רעש חזק יותר מכל רעש אי פעם.
רעש של המון.
הוא פרס את ידיו לצדדים,
עצם את עיניו,
וחיכה.
וחיכה.
וחיכה.
עד שלבסוף,
גל של אור שטף אותו.
אלוהים נשמט לריצפה,
חסר רוח חיים,
וחסר רוח קודש.
אלוהים,
מוטל על הרצפה,
אברהם ממהר אליו,
רואה את המצב,
מקלל ואומר לעצמו:
"פאק,
נועה קירל ועדי ביטי התגייסו".