היא

אנחנו יכולות לחכות בגשם,
היא אמרה, נוצצת
בזמן שהעננים ניגנו על המדרכות
האורות היו בוהקים מדי
והיא הביטה בי וחיכתה.
לא יכולתי לומר לה לא,
אני לא יודעת איך מישהו בעולם יכול,
עם העיניים האלה והפרצוף המלא תקווה שלה.
חיכינו בגשם, והיה קצת קר וקצת רציתי לנשק אותה.
היא פרשה את הידיים, כאילו לספוג לתוכה כמה שיותר מהמים הזוהרים שירדו עלינו, ורציתי שהיא לעולם לא תגמר לי. רציתי אותה ככה, חופשיה, מאירה כמו איזה פאקינג מגדלור, בשיער רטוב ומבולגן.
צחקנו משטויות, הדלקנו סיגריות וצפינו בעשן המסתלסל. חיכינו עד שהיא הייתה צריכה ללכת, ועדיין לא העזתי לנשק אותה.
אמרתי לה ביי והתחבקנו,
ואני נשבעת שהרחתי כמעט קיץ מתחת לריח הסיגריות.
ואני אף לא אשכח אותה ככה, יפה כמו קלישאה, המעיל שלה גדול עליה בכמה מידות, העיניים שלה כמו קטיפה. אני אף פעם לא אשכח את כל הנשיקות שלא נתתי לה, את השיחות של אמצע הלילה, את כל מה שכמעט יכולתי לרצות.