היא לא שנתה את זה

היא לא שנתה כלום,
והיא הייתה יכולה.
בזמן שזאת דעכה,
זאת שהייתה מפרי רחמה,
היא ישבה על הכורסה
ואת הקפה הרגיל שתתה.

היא לא משנה כלום,
והיא יכולה.
בזמן שאת הרצפה מנקה,
או את הבלוג מעדכנת.
או כאשר היא שוב את ראשה שוברת,
אבל בלי ממש להבין.
בתה היא יצור שלפי דעתה יש לו קושי להפנים.

היא לא תשנה כלום,
בעצם היא כבר לא יכולה.
במקום זאת היא מופתעת כאשר מגלה את גופתה של בתה.
קשה לה לחשוב, לנשום או לראות.
היא מנסה לשווא ביד הקרה לאחוז,
לקוות שזו רק אשליה,
לקוות שיש עוד תקווה.
הנערה שלה,
שכבר כל כך גדלה נשמה את נשמתה האחרונה.