החיוך שלה כמו שמש

החיוך שלה תמיד הגיע בשלבים.
כמו בזריחה.
לאט לאט ושווה כל מבט.
חיוך אמיתי שיוצא מהלב ומגיע לעיניים.
מאיר את כל הגוף. ומחמם.
ממש כמו השמש.
אבל היום כבר לא רואים את השמש.
וגם כשהיא מחייכת, החיוך שלה ירח.
הוא רק צל, רק זיכרון. והוא מאולץ.
מופיע כי זה מה שמצפים.
והוא שבור בקצוות.
והשברים דוקרים אותה בלב.
אבל היא ממשיכה לחייך.
למרות שהחיוך שלה חשוך וצונן.
ולמרות שכבר לא נשאר לה כח לשמוח,
כי היא עסוקה מידי בלזייף חיוכים.
ואם לא תתנו לגשם לרדת-
העננים יישארו ולעולם לא תראו שוב את השמש.