החברה שלנו במסדרון היא הדמיון המופרע ביותר שלנו

מה שכואב לי
מה שלא עוזב אותי
זה לחץ,
יד, של איש זקן
שטוען שהוא אמיתי,
לופתת לי את היד.

הזקן
טוען שהוא ריאלי,
הוא עבר את החיים –
בכולנו יש אחד כזה.
אבל הוא משוגע לגמרי,
כי אם היה עובר את החיים היה כבר מת מזמן.

יש לו עיניים גדולות ומבינות
של ינשוף
אבל ינשוף מבין ציפורים

והוא מביט בכל טעויות הלילה
בכלל בטוח שהוא מת.

פעם אחת לקחתי את עצמי בידיים
ידעתי שאני לא רוצה לחיות עם אדם כזה,
אני לא רוצה לחיות בלחץ והיסטריה.
אבל אז שמעתי אותו במסדרון
אומר שהגיע מן המתים
להזהיר אותי –
ואני נתתי לו לאחוז לי ביד
כדי להביט לו בעיניים, לראות אם הוא דובר אמת.

להסתובב עם משוגעים,
לא מטיב עם אף אחד אף פעם (ככה אמא אומרת).
אבל אני נלחץ כשאוחז לי ביד זקן.
נו כבר, מתי ימות?
אבל אני לא מעז להרוג אותו אף פעם
(כי אז, אשתגע לגמרי מהרצח)
"אבל אתה כבר משוגע"
המת אומר בצער.
ואני?
אני יודע שסוף סוף אמר אמת.