הו, לילית'

אם רק אצליח,
את עיני לעצום.
ואם הנהר,
אני אזרום.
ארפה את גופי שיפגע בסלעים.
לא אלחם ואולי זה יגמר.
אולי הוא יוותר.
אבל לא, העופות הטורפים לא מוותרים לעולם.
יצור מחריד, דוחה, מכוער, מטומטם
האם זהו טבע האדם?
בניה של לילית' אינם מרפים.
שדים מחרידים.
וכל זה גואה, חונק.
מציף ושורף.
והאל שאנני מאמינה בו צופה מלמעלה וצחוק.
או אולי זה אותו ירח לו אני סוגדת?
אור הירח הוא שברירי ורך, כמוני הוא פגיע.
עינך יכול להיפצע ממבט ישיר אל הירח.
פצעים שלא מגלידים, כי שוב ושוב בהם מכים.
איך הם לא מבינים?
אור רך, בדיוק מספיק כדי שאוכל לראות ללא הפרטים המייסרים של אור השמש.
והעולם התעוות מליל אמש.
מדוע או מדוע?
הו לילית' הגדולה.
מדוע יעדת לי דרך כה נוראה?
אין אני הייתי נאמנה?
האם לא הבטתי מהצד?
האם לא שתקתי לבד?
לא ניסיתי לרצותך?
לא הרגתי את עצמי בשבילך?
אולי אני יעדתי לעצמי את דרכי…
אך את עוררת בי את הרצון, את יצר השטן.
אינני נלחמת בו כפי שעלי להילחם.
האם לכל נערה אוללת זאת? או שאת נטפלת רק אלי?
מדוע את מלכלכת את ידי?
בדם? דמי שלי, הדם שאת שפכת על חזי.