הורסים את העולם

בצעדים קטנים, עטופים בהרבה בגדים, מילים ומשחקים.
בעולם שבו כולם יודעים רק להאשים,
תוקפים אותנו הגעגועים מאותם הימים.
הרגש הקדים. זה לא נעים, את זה כולנו יודעים.

זה מדהים, זה מקסים לראות איך כולנו כבולים באזיקים.
מסרבים להסכים להאמין שאין לנו יותר את מי להרשים.
כולנו מפורקים, כולנו עצובים, מתלוננים ומאשימים את העולם,
שהוא זה שפירק אותנו לחלקים.

אנחנו לוקחים סיכונים, שבסוף מכאיבים לנו כמו דקירות סכינים.
אנחנו מרגישים גיבורים, אבל בסופו של דבר כולנו יצאנו פצועים.
בסופו של יום, שאתה לבד, לא בין האנשים. כשאין לך יותר את מי להאשים.
שאתה לא מדבר על סתם דברים.
בין הסוגריים, כשאתה לא שומע שוב את כל המלמולים.
אתה מבין, זה לא העולם שהופך אותנו להרוסים, זה אנחנו.
רק אנחנו הורסים את העולם של עצמינו.

עם הרבה בגדים, מילים, משחקים, סיכונים, עם כל ההצגות והמסכות,
הפכנו להיות סוג של בובות.
מאבדים את האופי של עצמינו, את דעותינו ואת היופי שלנו.
בוכים מגעגועים, מסרבים להאמין אין לנו יותר את מי להרשים.
כולם אותו דבר, אותה דעה, אותו בגד, אותו שיער, אותה הצגה.

כולנו מפורקים, כולנו עצובים, מתלוננים ומאשימים את העולם,
אומרים שהוא זה שפירק אותנו לחלקים.
כשבעצם שאנחנו משתנים בשביל כולם,
אנחנו בסופו של דבר הורסים את העולם.