הדף האחרון

כי מה אני אמור לעשות ? מה אני אמור להגיד ?.
כי את כנראה לא מבינה , הלכת והשראת אותי פה בלי סיבה .
את פאקינג כל כך חסרה שלפעמים אני מדבר עם עצמי וחושב שאת שומעת .
ואפילו ליה כבר יודעת שאני פשוט לא אותו דבר.
כי הפאזל בחיים לא היה שלם עם חתיכה אבודה
אני מתנשף בכבידות שאני כותב כל שורה
ואני חושב מה את עכשיו בשמיים עושה .
וזה קורע לי את הלב שאני כל כך כועס עליך ומתגעגע .
לפעמים שאני עצוב את קולך אני שומע.
למרות שאני פה לבד כרגע ,את איפה שהו לידי כנראה אני יודע .
ואין לך מושג אפילו כמה זה קשה שאתה מפחד כבר להתחבר לאנשים
כי אתה מפחד שגם להם משהו רע יקרה .
וזה לא כאב פיזי חד שעובר זה כאב שעם מחשבה הכי קטנה הוא חוזר .
חזק יותר ואין לזה תרופה וכבר הגעתי למסקנה שזיכרון זה המחלה הכי קשה.
ו רגעים טובים שלי גם הם נהרסים כי אני חושב על זה שהיית צריכה להישאר פה ממש לידי .
ולפעמים אני פשוט לא יכול יותר ,אני נועל את הדלת ובוכה בחדר .
זין על להתגבר ולהיות "גבר".
את חלק ממני ותמיד תהיי ונכון שאת הלכת אבל בראשי את תמיד פה איתי .
בגלל זה כתבתי את השיר הזה .
האבי שלי יקרה תביני מה שאני הולך
לכתוב עכשיו הוא בהחלט לא קל .
אבל זה חייב להיאמר כי למרות שאת לא חוזרת כבר השלמתי עם המצב הנורא .
ואני מסכים עם הפסיכולוגית שלי שאומרת שיש לי בעיה .
"ולמרות שזיכרון הוא דבר טוב ,הוא יכול להשפיע לרעה".
אז אין לי האבי הרבה בררה כי רק אם אני אשחרר אותך תמשיך הזרימה לשיגרה .
ופה הבעיה כי זה כל כך קשה שהפחד של הוא שאולי אני טועה
ואין לי עם מי לדבר בנושא כי את לא פה .
לעזאזל את כנראה לא מבינה את המצב שאני נמצא בו .!!!!
אבל אין מה לעשות זה הדרך היחידה להגיד לך על הכל תודה .
אני משחרר אותך לחופשי למרות שחלק ממך תמיד יחיה בתוכי .
אבל את חופשיה ואני יכול לחיות את חיי .
אבל לך אני לא דואג, ואל תדאגי גם לי זה בסדר .
פשוט תהני לך מלאכית קטנה בגן עדן …