הגן עדן שכאן

הרוח שכאן, חרישית ומלטפת
כשהרחוב שמם, בחיבוק קריר היא עוטפת
שלא תרגיש לבד, תדע שיש על מי לסמוך
כי – תדעי לך אהובה – הרוח שכאן היא כמוך

ואיך ברחת אליו, בסערה כמו הרוח
איך חשבת שהגהנום ששם מקום בטוח
הלא הגן עדן שכאן אם תביטי בו מקרוב
תראי שהוא כמוני – לא תמצאי יותר טוב

לחורף שכאן, אין ראשית וסוף
ואף בלב, השמש לא תפציע ותשטוף
ואיך עיר של זהב נשטפת בדמעות העוני?
אולי כי רעבים הם לאהבה בדיוק כמוני…

ואיך כשהבאת לי קיץ התקדרתי כמו בחורף?
טבעתי בדמעות ובעבר, שהפנה לי עורף
והגן עדן שכאן – לא הבטתי בו מקרוב
כי חשבתי שבגהנום הרבה יותר טוב

והדממה שכאן, כמו כרתו לה את הלשון
כמו חומה לתלפיות קמה לה עם אור ראשון
ובלילה הים נשא את דמעותיה הרחק אלינו
כי – רק אז הבנו – הדממה שכאן היא כמונו

ואיך היום, אנו אנשים מעבר לדממה
נושאים קולנו לרמה, לא נפחד ויהי מה
כי הגן עדן שכאן גרם לנו לעזוב
את כל החומות כדי להתענג על הטוב