הבלדה למוכר

מרוב שטויות וגימיקים
אתה רק מחכה למישהי שתקנה אותך
ככה שתוכל להנות תמיד
מאיך שהיא רואה אותך
בלי להרגיש את התוויות מתקלפות
אחרי שהדבקת מדבקה על מדבקה
בלי שתרגיש את חרך הקרטון
ממדף למדף משופשף,
ככה כמו טפיל
כי אתה עייף כבר מכדי להראות
אותנטי לעצמך.

אתה הכינור ששכח את התווים
ומקווה שאף אחד ברחוב לא ישים לב,
מחיאות הכפיים הפכו אותך למוצרט
כי זו האמת היחידה, שבערך הדל
שיש לך תקנה.

כי השטויות שמסביבך
הן רק ורק שלך
אבל אתה לא שלהן.
אתה לא נכלל בהן.
הן נולדו מגרגרנות
והן מעולם לא הביאו לך חיים.
אז אתה עומד כמו סבא ייבש
שהמים מהשמים מעולם לא נועדו
לתת לו עוד תווים.

ולעולם לא תהיה לזה משמעות
זו רק המועקה שאתה סוחב
כדי לחכות תור שנדמה לך ארוך
יותר מהתור שמחכים כשמתים.
לא תהיה מהות,
יותר מהסלעים הריקים בתיק
שאתה סוחב אתך
כדי להראות
כמו נוכל
ולקוות
שמישהו ימצא ברנדומליות הזו
כוח.

שמישהו ימצא ביצירת אומנות,
מן ידיים, שילד הרכיב;
שתחב אבנים לתוך תיק;
כמה שיותר, כמה שהמקום יותיר
כוח.