הבטחתי

*אוהב, לדעתי יצא ממש יפה והסוף נותן איזשהי נקודה למחשבה. שזה גם קשור להבטחות וגם קשור כנראה לשאר הקטע..(?) (אני לא ממש טובה בזה)

יש ספר שנקרא 'האיש שחשב שאישתו היא כובע'. הוא מתאר מיקרים של אנשים עם פגיעות מוחיות, וכל המוזרויות שנלוו לפגיעות אלה. אם אני זוכר נכון, היו שם שני מקרים של אנשים שנפגעה להם היכולת ליצור זכרונות לטווח בינוני וארוך. כלומר, היו אלה אנשים מבוגרים, והם יכלו לזכור לא יותר משלוש דקות אחורה.
כשהצקת להם לגבי מי הם – קרו דברים מוזרים. הראשון, היה בטוח שהוא חייל בצי האמריקאי במלחה"ע השניה (והוא באמת היה. שלושים שנה לפני כן). החייל לא האמין שהוא בעצם זקן כבר, ונמצא במוסד לחולי נפש. כל פעם שהיו שואלים אותו: "אם אתה חייל אז למה אתה נמצא כאן ולא בצבא?", היה מסתכל סביבו בבלבול ועונה: "אני באמת לא מבין מה זה הבניין המוזר הזה." פעם אחת מחבר הספר (פסיכיאטר) הציב מולו מראה כדי להוכיח לו שהוא כבר מבוגר ונמצא במוסד לחולי נפש. האיש נכנס להיסטריה, והתחיל לצעוק: "מה זו המתיחה הזו?!", או משהו כזה. למשך כמה רגעים כל העולם שלו השתגע, ואז, אחרי שתי דקות, הוא שכח. והפסיכיאטר החליט לא לנסות את זה שוב.
אז עם הראשון יכולת לנהל את אותה השיחה בפעם הראשונה ממש כל חמש דקות. הוא ישכח הכול אחרי שיחה, אבל לפחות יהיה אותו בנאדם. כי גם בהיעדר זכרונות, האישיות של החייל הגאה והחריף השתמרה כמו שהייתה ב-45'. השני היה מקרה אחר – כי הוא לא היה אף אחד. כלומר, הוא היה כולם. הוא היה הרופא שלך, החנווני, ספר, פסיכולוג, בנקאי… השיחות איתו היו על גבול ההיגיון, כלומר, כמעט נשמעו הגיוניות. פעם ראשונה שמחבר הספר ראה אותו, המשוגע כמעט הצליח לשכנע אותו שהוא רופא שפוי לגמרי ושלגמרי במזיד כלאו אותו בבית משוגעים. ואז הדמות התחלפה, ולא היה זכר לשיחה הקודמת.
למה אני אומר את כל זה? אני חושב שככה עולם בלי הבטחות היה נראה. בלי שום הבטחה להיות בצורה עקבית אותו אדם, ובלי שום הבטחה לאהוב מישהו יותר מחמש דקות של שיחה – איך ייתכנו קשרים? כי מה הם קשרים אם לא ההיסטוריה בין שני אנשים והרגשות שנובעים מן ההיסטוריה הזו, וההבטחה שנזכור את ההיסטוריה ואת הרגשות?
קשרים אנושיים עמוקים לא יתכנו בלי הבטחות, אבל זה לא אומר שהבטחות הן תמיד דבר טוב אם למשל מישהי הבטיחה לאהוב מישהו, והיא מבינה באמצע החיים שההבטחה הזאת לגמרי לא מתאימה לה וסתם גורמת לה סבל – ברור שהיא צריכה להשתחרר מההבטחה. יש הרבה הבטחות שעושות לנו רע, והחכמה היא לדעת להשתחרר מהן. אבל עדיין, התמונה השפויה היא להיות אדם שכבול להבטחות באופן כללי, אבל מודע לזה ויודע להשתחרר מהן ברגע שהן לרעתו.
הניגוד, האפשרות של להיות חופשי מהבטחות לחלוטין – שייכת לבית משוגעים. אני לא חושב שחיים יכולים להתנהל ככה. החכמה היא איזון.

מה את חושבת?

אני חושבת שחיים בבית החולים זו הקצנה בציר שאי אפשר להתייחס אליו בכלל. אגב, כל הקטע בהבטחות, זה לא להשתחרר מהן בשניה שבא לך. כל הקטע בהבטחות זה לכבד אותן. ואין לי שום דבר רע נגד הבטחות פשוט השיר הזה היה ספציפי יותר. ולגבי השיחת טלפון שהייתה לנו, אני לא חושבת שהתכוונתי לגמרי להבטחות, אבל בעצם כן, אתה צודק. אם אני רוצה לבסס את זה שאין שום קשר בין הדוגמאות שלך זה פשוט מה שאמרתי בשיחה הקודמת על הדינמיקה במשרד אם אתה זוכר – מה שנאמר היה שאני אומנם לא זוכרת להן את ההיסטוריה אבל אני כן מהר מאוד נמשכת אל מי שמתאימה לי הכי הרבה באותו הרגע. חוץ מזה, מאוד קשה להתחבר לדוגמה שלך, כי הבעיות שהצגת בנושא היו בעיות שלעולם לא יצוצו בתסריט שלי. אדם יכול לדעת את הגיל שלו גם בלי לחשוב עליו כל הזמן ולנהוג על פי הסטיגמות שלו. והחייל עצמו כן נצמד לעבר והגדיר את עצמו כחייל? נדמה לי פספסתי את הכוונות שלך , אז אשמח אם תחזור ותבהר מה הקשר בין הדוגמה לרעיון. לגבי הפיתרון שהבאת – איזו משמעות אמיתית יש לזכירת היסטוריה ורגשות אם הם לא משמעותיים להנאה המקסימלית בהווה? כלומר,אני יכולה להנות מעשיית בדיחות חוזרות עם מישהו כי זכור לי שעשינו אותם בעבר, אבל ערך סנטימנטלי במידה של מחוייבות – מה הערך שלה באמת? מהו הערך שלה אם ללא זה הייתי פונה לאדם אחר כי לא הרגיש לי מתאים? מה הערך שלה אם בכל מקרה הייתי פונה לאותו אדם כי הרגשתי בגלל הדינמיקה בנינו באותו הרגע צורך חיובי? אתה מבין מה אני מנסה לומר….?