הבושה

הבושה

הבושה נעלמה מהעולם
אמרת לי בחיוך בטוח

התאדתה
עשור ועוד עשור ועוד עשור

הביסו אותה.
זה עולם אחר עכשיו, את לא מבינה?

הקרביים בחוץ, אנשים עפים ברוח.
במה נותר להתבייש?

החושך והשקט העיקו עליי
בזמן שהמתים הקשיבו לנו מתפלספים

הקשיבו בעיקר לך
הקול שלי חלוש מדי

ואני אף פעם לא באמת בטוחה במה שאני אומרת.

אך יש דבר אחד שבו אני כן בטוחה.

הבושה שייכת לדורות הקודמים,

אלה שמביטים בנו הלילה.

אבל הבושה שייכת גם לי.

כך היה
משחר חיי

היא השתקפה בעיניים שלי

היא נשפכה מהשפתיים שלי

היא נחקקה בעצמות שלי

מה, אתה לא מרגיש אותה? אתה לא מרגיש אותי?

הבושה, הבושה שייכת גם לי.

והבושה תישאר בבעלותי.

עד היום בו אצטרף לאלה שצחקו עלינו הלילה.