האם תסלחי לי, יקירה?

תותחיה שברו את חומות לבבי.
לא אשתוק עוד, לא עד בלי די.

חמתי הבוערת לא נותנת מנוח.
זעמי החודר מסרב לעזור לי לשכוח.

המעשה שלעולם לא ייעשה על ידה – נעשה,
אהיה כטיפש אם לא אפרוץ מפניה במנוסה.

עד עמקי נשמתי בי היא פגעה,
נסדקו נבכי ליבי הדואב בראות הזוועה.

לעולם לא אסלח לה על מה שעשתה,
לפחות לא עד שתגיע היא לתמותה.

אולי אוכל אז לשכוח הכל,
לסלוח ומעל לקברה לה למחול.

אך, מה כבר קרה? מהו בעצם כל הביזיון?
אבוי! כנראה אני הייתי זה מחרחר המדון!

לא טעותה, אם כי טעותי שלי היא זאת!
על עצמי לא חשבתי, הייתי שיכור כלוט.

חרטה עזה כעת אני חש בליבי,
על שבה כך פגעתי בגלוי ובפומבי.

את הפיוט אסיים בברכה זעירה,
האם תסלחי לי, יקירה?