האחראיות היא רק ההתחלה

אחראיות היא ההתחלה.
כנות היא הדרך הכי טובה.
כבוד זאת הגישה.
טעות היא לא בושה.
הדרך יותר חשובה מהתוצאה.

כעס הוא בעיה.
קנאה היא נוראה.
צעקה היא רעה.
אלימות לא הופכת אותך ל-"מלך".
עצב לא מראה את הדרך.

ככה הם אומרים,
ההם, ההורים,
אבל למה את זה הם אומרים?

למה הם אומרים לנו מה אסור ומה מותר,
מסבירים מה טוב ומה רע,
ואז מפרים כל כלל שהם נותנים בלי תקנה?

אם צעקה היא רעה, אמא, למה את עליי צועקת?
אם האלימות לא הופכת אותך למלך, אבא, למה היד של אחי מדממת?
אם הכעס הוא הבעיה, לאן העדינות נמחקת?

אמרתם שכבוד זו הגישה, אז לאן היא נעלמה?
אם כנות היא הדרך הטובה, עוד לא ראיתי אותה.
ואיני רוצה לדעת מה יהיה הסוף, אם האחראיות היא רק ההתחלה.