האדם הנכון או משהו כזה

אף אחד לא אמר שהחיים יהיו קלים. החיים לא הולכים להיות גן עדן. אתה רוצה את גן העדן שלך? אז תמות.
אני לא מאמינה בתירוצים. למרות שיש לי מלא כאלו. "אני לא מצליחה כי המשפחה שלי דפוקה", "אני בדיכאון בגלל שהוטרדתי", "מותר לי לא ללמד, כי אני לא יכולה להיות עם הבחור שאני אוהבת"… תירוצים כמו שאמרתי. וכולנו מכירים: "מחר, מחר זה יקרה".
הרי אני יודעת, כמו כולנו, שאם אתה רוצה משהו, אתה צריך להזיז את התחת ולקחת אותו. לא לחכות שהחיים יגידו לנו: "הא, באמת, את רוצה את המשרה הזאת? אני אתן לך אותה במתנה. בואי, מותק."

החיים לא יעשו את זה. לא, גם אם תבקשו יפה.

כשאנחנו קטנים, האמהות שלנו מלמדות אותנו נימוסים טובים. אבל, העניין הוא, כדי להסתדר בחיים צריכים להיות חסריי בושה. לא להתבייש לעמוד שלך, לקחת את מה ששייך לך, לשחק את המשחק לפי הכללים שלך. שלך. לא הכללים שהחברה מכתיבה לך.

אמרו לנו גם שאם תחייכי לעולם, אז הוא יחייך אלייך בחזרה. בולשיט. תפני לו אצבע משולשת, ואז הוא יחייך.

אני חושבת שזה לא כזה נורא לשים את עצמך במקום הראשון. יש אנשים שקוראים לזה אגואיזם. אבל אותם אנשים קוראים גם לאהבה עצמית אגואיזם. ומה רע בזה? ממתי לאהוב את עצמך הפך לדבר רע?
ואתם מאמינים לאותם אנשים.

אני לא אומרת עכשיו שצריכים להיות אנטי-חברתיים וכאלה. אל תבינו אותי לא לנכון. תהיו אדיבים, תהיו נחמדים. אבל כשמישהו מחליט להתעסק איתך יותר מידי, תעשו את מה שאתם צריכים לעשות.

תקפידו להעיף אנשים עם השפעה שלילית מהחיים שלכם. אתם מפחדים להיות בודדים? להיות מוקפים באנשים שלא טובים לך, הרבה יותר מפחיד. תאמינו לי, הייתי שם. וזה היה מבעית.

חשוב מזה, תקשיבו.  לא לאנשים אחרים. למרות שאם אתם מקשיבים לאנשים הנכונים, זה גם יכול להועיל. תקשיבו לעצמכם. לפעמים אנחנו מעדיפים להדחיק את הרגשות שלנו, ואת הרצונות שלנו, כי אנחנו מפחדים להתמודד איתם.

אולי תבלגנו את זה לגמרי, מי יודע. אתם תעשו את כל הטעויות האפשריות. אבל, איכשהו, באופן בלתי מוסבר, אתם בסוף תהיו בדרך הנכונה.