האביב

מתי אתה חוזר
חוזר לזרועותיי ולעולם לא משחרר.
הבטחת שעם חלוף העונות כבר תהיה פה
אבל הסתיו כבר חלף וכך גם החורף
ואני נותרתי ריקה ולשובך מצפה.

בפעם האחרונה שראיתי אותך
הבטחת לי כי תחזור בבטחה
נתת לי להאמין בסתם אשליה
כי כעת אני שבורה.

יושבת על שפת הנהר
שמרגיש בלעדייך כל כך יבש,
כמו המדבר.
מדברת אל המים הזורמים
ומתחננת אל האלוהים
שיחזיר לי אותך.

איך אתה מעז לשקר לי בכזו חוצפה
להגיד שהכל יהיה בסדר
כשעכשיו כל מה שנותר לי ממך זה סוודר.

חיבקת אותי, נישקת אותי
הכרת את כל עולמי,
אז כך אחריות על המעשים שלך
ואל תשאיר אותי כך זרוקה על הרצפה
חנוקה מדמעות וזרה אל העולם,
בוא וקיים את הבטחתך.
במקום זאת נעלמת
נאבדת
שכחת את הדרך הביתה,
המקום הבטוח והעליז שהקמנו שנינו
ששם אני לך מחכה, בביתינו.

הבית כבר לא אותו הדבר בלעדייך
הקירות הצבועים בשמנת חמימה
אפלים ומרתיעים ומשרים אימה.
השולחן שנהגו לאכול בו יחד
מכוסה באבק ובדממה ואורו נכחד.
והחדר שינה שעל העיצוב כל כך התווכחנו,
הארון, המראה והשידה,
נשארו להם בשממה, מוזנחים וישנים
כאילו הם בתרדמה
ומחכים לנסיך שיעיר אותם בנשיקה.
והמיטה, המיטה שהתעקשת שתהייה גדולה
כך שתוכל להתרווח בשלווה
ולהרגיש כמו סולטן בפיג'מה מוזרה,
אותה, החשכה מכסה.

מיליוני זיכרונות של הלילות השגרתיים
הפכו להיות בלתי נשכחים.
כל השיחות הבכי והצחוק
השטויות הנשיקות וההתכרבלויות,
כל הלחישות הלטיפות והסודות
נעלמו כאין זכר,
אותם תפס ענן שחור וכבד
שמאיים לפרוץ ואת כל הזיכרונות לאבד
להטביע את העולם
בצל של אפלה
ולתת לי להמשיך לכאוב
כל יממה.

אני מנסה להישאר חזקה
בשבילי ובשבילך,
לחשוב כמה שפחות
ואותך לשכוח בתקווה
כפי שביקשת ממני בצוואה,
אבל האמת היא שאני לא יכולה
לא יכולה לשכוח את קולך
את חיוכך
את הבדיחות המגושמות שאותי תמיד הצחיקו
ואת מבטך המטופשים והמתוקים שאת עייני תמיד ריתקו.

הדמעות כבר רגילות לרדת
בסוף כל יום
אחרי יום ארוך של עבודה
בביתנו עם כוס גדושה של יין
הן זולגות להן ולא מפסיקות
עד ההשכמה.
וכך שוב יום עובר
עצוב וחודר
כשמחשבותיי נודדות אלייך,
זו כבר השגרה
שאליה אני רגילה.

כותבת לך מכתבים בצפייה שיגיעו אלייך
היכן שאתה נמצא,
מספרת לך איך עבר היום
ואיך עצבנה אותי השכנה.
אני כל כך מתגעגעת אלייך
אין לך מושג עד כמה.

האביב כבר הגיע וכמעט שנה חלפה
מאז שאיבדתי אותך.
התפללתי לשמיים
התפללתי לאדמה
התפללתי אל המים
ושוב נבלעתי באפלה.
תקוותי היחידה היא
שעם פריחת הפרחים
הגעת הציפורים
התעופפות הפרפרים
וקולות התרועה של הילדים
שנרגשים לקבל את החום הנעים
תגיע גם אתה,
בשלמותך.
תגיד שהכל היה סתם חלום רע
ושהגיע הזמן שממנו נתעורר
כי הבוקר כבר את הלילה הכה.
תחייך חיוך גדול
וגם את גומותיך תחשוף.
האדמומיות בלחיים תצביע על החום
ועל עצם היותך אתה,
חי ונושם
עם לב פועם
שאליו אקשיב בחריצות כמו בלילה הקודם.
מי ייתן והאביב יעשה את מה שהאלוהים לא עשה,
יביא אותך אלי
בלי שום שריטה
עם לב פועם
דם זורם בעורקך
חי ונושם
כמו לפני המלחמה.