דרכיו של אוליבר

ראיתי לפי הצעדים שלך שאתה אדם אלים
בהתחלה העיניים הכחולות שלך לא הביעו בי שום עניין
אדישות כמו לעוד הלך העובר ברחוב ראשך.
רציתי שיביעו.
לא ידעתי איך לערער אותך.

אני זוכרת שהתחלתי לקרוא שירים, סיפורים
מהיוצר שאתה אהבת
כי ללכת עם חצאית לא גרם לך לשים לב בכלל,
ורק באותו יום סואן שלא הייתה לי מטריה בפתח
הכנסת אותי אתך מתוך אדיבות, והקשבת להערה הבאה:

זה בסדר.
העיניים שלך נפקחו, גם אם לאו דווקא פיזית
אולי כאילו מצאת לראשונה איש שיחה,
בפעם הראשונה כנראה בחיים הבטת בי,
אני לא יודעת באמת, כעת אני מבינה, מה ראשך מצא.

ראיתי לפי הצעדים שלך שאתה אדם אלים
ועם זאת מעולם לא ניסית לפגוע בי
למרות שהצורה בה עינייך הסתכלו עליי
רמזו לי שכל סנטימטר שלי שלך.

זה היה מעל רכושנות ואם כי מעולם לא הרמת עליי יד
אני חושבת שבאותו בוקר באחורי האוטו כשנפרדנו
ועינייך רפרפו על הלחי שלי
האם רצית קצת?
וזה מה שכאב לי באמת, שידעתי מההתחלה.

ואני בחיים לא אשכח אותך.
אפילו שדרכנו נפרדות.
וכן, זה כואב.