דמעות-ליום הזיכרון

ראיתי אותה שם בצד,
מעט קמטים, ומבט מפוחד.
פעם הייתה יפה,
היום לוחשת בשפה רפה.

ראיתי אותה לוחשת,
שמות בחושך האפל.
את שמות ילדיה היא זוכרת,
על פניה מסך של ערפל.

חשבו שהיא כבר אינה עדינה,
שאבד לה החן.
שמרוב כאב שקעה בשינה,
וכוח בה כבר אין.

אך אני ראו ראיתי,
את דמעותיה זולגות לאט.
או אז בדמעותיה רחצתי,
ולבי מידיי נשמט.

כי בדמעותיה ראיתי מלאכים,
יותר ממלאכי העולם כולו.
ובין הטיפות ראיתי רחמים,
שירטיבו אפילו את ליבו של אלוהים.

כל הזכויות שמורות © ישי שראל